הר הרצל
הר הרצל נקרא על שמו של חוזה המדינה בנימין זאב (תיאודור) הרצל.
הר הרצל הינו אתר לאומי מרכזי של מדינת ישראל והעם היהודי, בו מתקיים מדי שנה הטקס הממלכתי של הדלקת המשואות, אשר בו מכריז יו"ר הכנסת על סיומו של יום הזיכרון ופתיחת חגיגות יום העצמאות.
בחלקת גדולי האומה בהר טמונים נשיאי המדינה, ראשי ממשלות, יושבי ראש הכנסת ואישים אחרים, על פי החלטת ממשלת ישראל. בחלקת ראשי התנועה הציונית בהר טמונים נשיאי ויושבי ראש ההסתדרות הציונית העולמית ובני משפחת הרצל.
בצדו הצפוני של אתר הר הרצל משתרע בית הקברות הצבאי של ירושלים ובצדו המערבי נמצא אתר "יד ושם". שלושת האתרים יחד מייצגים את האירועים המרכזיים בתקומת ישראל במאה העשרים.
בכניסה להר נמצא מרכז הרצל שבו מתקיים מפגש אור קולי חוויתי מרגש עם חוזה המדינה וכן חדר עבודתו המשוחזר עם הרהיטים והחפצים המקוריים. בסמוך לו ניצב המרכז החינוכי האינטראקטיבי ובו מתקיימות פעילויות חינוכיות רבות. הכניסה למוזיאון בתיאום מראש.
ההסתדרות הציונית העולמית היא הרשות העליונה האחראית על לפיתוחו ואחזקתו של האתר.
שעות הכניסה להר הרצל
קיץ – 1 ביוני עד 31 באוגוסט
08:00 – 18:45
חורף – 1 בספטמבר עד 31 במאי
08:00 – 16:45
ששי וערבי חג
08:00 – 12:45
סגור:
יום כיפור.
יום הטקס המקדים של הדלקת המשואות.
יום העצמאות.
ובאירועים ממלכתיים נוספים.
* בערב יום העצמאות האתר ייסגר ב-14:00.
עין כרם
עיו כרם
בין הרי ירושלים, במרחק 20 דקות נסיעה ממרכז העיר, שוכנת לה השכונה הציורית עין כרם, כיום אחת השכונות היפות בירושלים, בעלת אופי כפרי מהפנט. עין כרם מציעה חוויה שונה למטייל. השכונה הקסומה מהווה מוקד משיכה לתיירים רבים, ולו רק בזכות האפשרות שהיא טומנת בתוכה – להתנתק מעט מהרעש וההמוניות שבתוך העיר.
בעין כרם יתגלו לעינכם מרחבי טבע ירוקים, נופים מקסימים, פינות חמד קסומות, בתי אבן ערביים, כנסיות ומנזרים, אתרים היסטוריים מעניינים, סמטאות צרות ויפיפיות, בתי אמנים, גלריות וחנויות בוטיק קטנות ומיוחדות, בתי קפה ומסעדות טובות ובתי מלון המעוצבים באותה אווירה כפרית.
אחד מהמקומות המיוחדים ביותר בעין כרם שתוכלו לבקר בו נקרא "עין כרם המתוקה" שמתפקד כמפעל לשוקולד בלגי איכותי, חנות שוקולד, גלידרייה. במקום תוכלו למצוא גם בית קפה איכותי וצימר מקסים הפונה לכל הנופים המדהימים של עין כרם.
קראו עוד על מסעדות בעין כרם >>
ההיסטוריה של עין כרם
שכונת עין כרם היתה מיושבת עוד מהתקופה הכנענית, ובין המאה ה-14 ועד למלחמת העצמאות שכן במקום כפר ערבי שתושביו עזבוהו במהלך המלחמה. בחלוף הזמן יושבו בכפר עולים חדשים, והוא הוכרז כשכונה בירושלים.
בעקבות האמונה כי עין כרם היא מקום הולדתו של יוחנן המטביל, השכונה נחשבת כאתר צליינות ומקום המקודש לנצרות. החשיבות הנוצרית שקיבל המקום, הובילה לבנייתם של כנסיות ומנזרים רבים עוד בתקופת ימי הביניים, המושכים אליהם תיירים רבים, ביניהם נוצרים וצליינים.
לעין כרם כמובן גם היסטוריה יהודית, והיא מוזכרת במקורות מקראיים כמקור לאבני המזבח של בית המקדש השני.
אופייה החקלאי של השכונה החל להשתנות בשנות ה-50 וה-60, אז התפתחו בו מוסדות חינוך והוקם בית החולים בעל השם העולמי "הדסה עין כרם" ובתי הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.
יד ושם
יד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מע הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת – "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953".[1]
יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.
כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד, להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא יהודים שפעלו להצלת יהודים מידי הנאצים, תוך סיכון חייהם.
גן הקבר The Garden Tomb
במאה ה- 19 החלו מלומדים לערער על המסורת הנוצרית, לפיה מקום קבורתו של ישו וקימתו מן המתים אירעו בכנסיית הקבר הקדוש הנמצאת ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, אליהם הצטרפו פרוטסטנטים רבים, שהטילו גם הם ספק בסברה, בעיקר משום שכנסיית הקבר הקדוש היא מקום שקודש על ידי הממסד של הכנסייה הקתולית. היה זה צ’רלס גורדון, אלוף בצבא הבריטי ש”הרים את הכפפה” והחל לחפש אחר מקום חלופי.
בשנת 1883 מצא גורדון, סמוך לשער שכם, מדרון סלעי. העובדה שהמדרון דמה לגולגולת גרמה לגורדון לחשוב שגילה את גולגולתא האמתית. אולי מכיוון שמקורותיו של השם גולגולתא בעברית ובארמית הם במילה גולגולת. הוא גם הגיע למסקנה שאחד מן הקברים שנמצאו במקום בשנת 1859 הוא קברו של ישו. יוחנן כותב הבשורה מציין ב”בשורה על פי יוחנן” שהקבר נמצא בגן, ובמקום אותו גילה גורדון מצאו בור מים וגת. מכאן נגזר שמו של המקום – גן הקבר, או מקום הצליבה של ישו על פי גורדון (Gordon’s Calvary).
קבר הגן נמצא כיום בבעלות אגודת קבר הגן שמרכזה בלונדון. יש בו פינות חמד ירוקות ונשמרת בו תחושה של גן פתוח, כפי שהיה, בעיני הפרוטסטנטים בתקופתו של ישו. לאחר הכניסה לגן פונים שמאלה בשביל לעבר "חצר" חצובה בסלע ובה ניתן לראות את פתח מערת הקבורה המיוחסת לישו שנתגלתה ב-1867. מערת הקבורה בת שני חדרים ובפתחה אבן גולל. היא נמצאת בתוך גן קדום, שבו נמצאו בורות אגירה למי השקיה. חלק מהפרוטסטנטים מסכימים עם המחקר המודרני ותיארוך הקבר לתקופת בית ראשון. עם זאת, לטענתם, עדיין קיימת חשיבות באתר קבר הגן בשל שימור האווירה האותנטית הקדומה של ימי ישו.
למרות העובדה שארכיאולוגים (שלא לדבר על הכנסייה הקתולית) עדיין אינם מאשרים שגן הקבר הוא אכן מקום הקבורה של ישו, המקום הפך למקום עלייה לרגל לפרוטסטנטים. הגן הוא מקום שקט ומתאים לתפילה ולהרהורים. ניתן לבוא ללא הזמנה מראש, ואפילו טוב יותר להזמין מראש סיור מודרך של אנשי אגודת גן הקבר.
החיזיון הלילי במוזיאון מגדל דוד
חומות המצודה של מגדל דוד משמשות כתפאורה למופע לילה חדשני ומיוחד שמציג את סיפורה של ירושלים בחיזיון עוצר נשימה לצלילי מוזיקה מקורית. בין השרידים הארכיאולוגיים שבחצר המצודה ולצלילי מוזיקה מקורית, נגלה סיפורה של ירושלים לאורך מאות ואלפי שנים, בדימויי ענק עוצרי נשימה של מציאות מדומה העוטפת את הצופה בחוויה רב חושית יחידה מסוגה. בואו לפגוש את התרבויות, הדתות, השליטים והמיתוסים של ירושלים העתיקה שיתעוררו לתחייה לכבוד ביקורכם.
החיזיון מועבר בטכניקה של "אחיזת עיניים", כאשר תפאורת אבני החומות והמבנים נבלעים בתוך הדימויים והתמונות המוקרנים. מדובר באטרקציה הראשונה מסוגה בעולם, העוטפת את הצופה בחוויה רב חושית ומיועדת לתיירים מהארץ ומחו"ל, למשפחות וקבוצות דוברי כל השפות. המופע מוקרן באמצעות מערכת מחשוב משוכללת הפרוסה בחצר המצודה ומפעילה 20 מקרנים, 10 נגני וידאו, 14 מחשבים, 14 רמקולים וכ־10 קילומטרים של כבלים ושני בתי הקרנה.
החיזיון נמשך כ-45 דקות ומתקיים תחת כיפת השמיים, לכן מומלץ להצטייד בלבוש חם. המופע נגיש לבעלי מוגבלויות ולא יתקיים במזג אוויר סוער. מועדי החיזיון משתנים מעת לעת ולכן מומלץ להתעדכן בלוח האירועים שבאתר מגדל דוד.
מוזיאון השומרוני הטוב
המוזיאון באתר "אכסניית השומרוני הטוב" שליד מעלה אדומים הינו מוזיאון הפסיפסים היחיד בארץ ואחד מבין שלושה בעולם כולו. מוצגים בו פסיפסים וממצאים נוספים שהתגלו ביהודה, שומרון ועזה. במוזיאון מוצגים פסיפסים שהוצאו מאתרים שונים לשם הגנה מפני פגיעה והרס, בנוסף למספר פסיפסים משוחזרים. העבודה על הפסיפסים לשם הצגתם לקהל ארכה שנים ארוכות בהן עמל צוות עובדים מיומן על הוצאת הפסיפסים מאתרם, שימורם ובעת הצורך גם שחזורם. בתהליך השימור נוצקו חלקם בחומרים טבעיים, כגון סיד, חול ומלט כמו בעת העתיקה.
מוזיאון השומרוני הטוב נמצא באמצע דרך ירושלים-יריחו והוא מזוהה עם מעלה אדומים המקראית ששימשה גבול בין שבט יהודה ושבט בנימין (יהושע טו, ז; יח, יז). בתקופה הביזנטית זוהה המקום עם האכסניה הנזכרת במשל "השומרוני הטוב" שבברית החדשה (לוקס 10, 25–37). במשל מופיעים שלושה בני דתות שונות: יהודים, יהושע מבשר הנצרות ושומרוני שעשה מעשה חסד. משל זה עמד בבסיס תכנית המוזיאון ובבסיס בחירת הפסיפסים.
במוזיאון מוצגים פסיפסים וממצאים שונים מבתי כנסת יהודיים, בתי כנסת שומרוניים ומכנסיות.
שעות פתיחה ימים א'-ה' 9:00-15:00
פרטים נוספים ניתן לקבל בטל' 02-5417555
ההדרכה באחריות המבקרים
בית פלוגת הכותל
"מי שישלוט בעיר העתיקה ישלוט בארץ כולה" (יומן פלוגת הכותל, אורי צבי גרינברג).
מה מתרחש כאשר חבורה של צעירים פעילי תנועת בית"ר, ציונים, מחליטים להקים מערך הגנה על תושבי הרובע היהודי והעיר העתיקה מפני המוסלמים והבריטים?
מי היא הפלוגה אמיצת הרוח והחזקה שהסכימה לסכן את חייהם של חבריה למען תקיעה בשופר במוצאי יום כיפור?
סיפורה של פלוגת הכותל הוא סיפור ציוני על התיישבות וחשיבות ירושלים. כיום במקום יש שני מיצגים אור קוליים שממחישים את סיפור חייהם של פלוגת הכותל, מהתקיעה המיתולוגית בשופר וההתמודדות מול הבריטים בעיר העתיקה ועד לחיי היום יום והקשר בין הלוחמים.
הסרט מתאר וממחיש את האירועים בצורה קולחת ומרתקת במקום בו שכנה הפלוגה וחושף אותנו לסיפורים חדשים ומביא לראשונה את סיפורה של פלוגת הכותל – סיפור שכמעט ונשכח מהיסטוריית הישוב היהודי בארץ ישראל. סיפור גבורה יוצא של לוחמה יוצאת דופן מול המנדט הבריטי במטרה לשמור על המסורת והקשר בין העם היהודי לכותל המערבי.
היסטוריה
ירושלים העתיקה, שבה גרו יהודים, מוסלמים ונוצרים, היתה מאז ומתמיד מקום מועד לפורענות. מראשית ימי המנדט הבריטי התנכלו הערבים ליהודים וכבר בשנים 1920-1921 וכן בפרעות תרפ"ט (1929) הותקף הרובע היהודי. הפרעות בארץ כולה באו לשמש לחץ פוליטי על ממשלת המנדט, אולם בעיר העתיקה היו לפרעות גם היבט דתי ומטרתם היתה להביא לצמצומו של היישוב היהודי בעיר. בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים היו היהודים רוב בעיר העתיקה, אולם עם הנדידה לעיר החדשה, הלך הרובע היהודי והצטמצם. תנאי המגורים בעיר העתיקה היו קשים, הצפיפות היתה גדולה ולכן, כל מי שיכול היה, עבר לעיר החדשה וברובע היהודי נשארו רק השכבות החלשות יותר.
עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה על-ידי הפורעים הערבים, הוחלט בראשית 1937 להקים שם את אחת מפלוגות בית"ר (בית"ר, "ברית הנוער העברי על שם יוסף טרומפלדור", היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית) שתשהה במקום דרך קבע ותגביר את ביטחון תושבי הרובע היהודי. חברי הפלוגה היו עובדים במשך היום לפרנסתם, ובערב עסקו בשמירה ובאימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל. חברי "פלוגת הכותל" עסקו בכל מיני עבודות: במחצבות, בבניין, בסלילת כבישים ואף בשמירה ובנוטרות. הבנות יצאו לעבוד במשק-בית ובמלצרות. בלילה דאגו לביטחונם של היהודים שנהגו להתפלל ליד הכותל המערבי.
בסוף 1937 מנתה "פלוגת הכותל" 24 חברים (בהם שש בנות), שגרו בשכירות באחד הבתים ברובע היהודי. הימצאותה של הפלוגה בעיר העתיקה הגבירה את ביטחון היהודים במקום והגנה עליהם מפני התקפות הערבים. קרה לא פעם שחברי "פלוגת הכותל" היו מעורבים אף בחילופי יריות.
בדצמבר 1928 אסרה ממשלת המנדט את תקיעת השופר ליד הכותל וזאת לאחר שהערבים התלוננו כי התקיעה פוגעת בקודשי האסלאם. בית"ר והאצ"ל מעולם לא השלימו עם הגזרה הזו, ומדי יום-כיפור נמצא המתנדב שתקע בשופר.
קיומה של פלוגת הכותל היה לצנינים בעיני השלטונות הבריטיים. קציני משטרה נהגו לערוך חיפושים בבית הפלוגה והתרו בחברים שלא להניף את דגל הלאום על הבית וכן אסרו עליהם לצאת בקבוצות גדולות משלושה אנשים, כל זאת בטענה שהדבר מרגיז את הערבים ומהווה פרובוקציה. המשטרה אף הידקה את הפיקוח על צעדי החברים ובאמצע 1938 נעצרו כמה מהם ולאחר חקירה שוחררו לביתם. לבסוף, הגיעה לבית הפלוגה יחידת שוטרים, הוציאה את החפצים, ניתקה את החשמל, נעלה את הבית ועל הדלת תלתה מודעה, שהוטבעה בחותמת שעווה, לאמור: "בפקודת מושל המחוז, הבית מוחרם לפי חוקי החירום".
בכך באה לסיומה קיומה של "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה.
הבית השרוף
לאחר מלחמת ששת הימים החלו ארכיאולוגים יהודיים לחפור במרץ ברובע היהודי של העיר העתיקה. אחת התגליות המרשימות ביותר שנחשפו הוא הבית השרוף שנמצא מתחת למעטה אפר בעומק של ששה מטרים מתחת למפלס הרחוב. חפצי חן שנמצאו באתר מעידים על כך שהבית השתייך למשפחה יהודית מהמעמד הגבוה והוצת בשנת 70 לספירה, בימים שלפני החורבן.
פרט לבית עצמו, יכולים המבקרים לחזות באוסף חפצי חן מתקופת הבית השני, וביניהן משקולת אבן החתומה בשם המשפחה שהתגוררה בבית – קתרוס. בבית השרוף מיצג אור קולי המתאר וממחיש את החיים בתקופה סוערת בימים שלפני החורבן. הסרט מוקרן מדי 40 דקות החל מהשעה 09:00 בשפות עברית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. הסרט נותן למבקרים הזדמנות ללמוד על המרד כנגד הרומאים ועל הסכסוך הפוליטי שפלג את הקהילה היהודית ביהודה, והוביל להרס ירושלים ולחורבן בית המקדש.
חלונות שאגאל
חלונות שאגאל הם סדרה של שנים עשר חלונות בבית הכנסת של הקמפוס הרפואי הדסה עין כרם. בחלונות קבועים ויטראז'ים המייצגים את שבטי ישראל, והם נוצרו על ידי מארק שאגאל ונקראים על שמו. החלונות נחשבים ליצירתו המפורסמת ביותר של שאגאל בישראל.
בית הכנסת
בית הכנסת נבנה מאבן ירושלמית ונחנך ב-6 בפברואר 1962. ספסליו ערוכים לאורך ארבע צלעותיו סביב רחבה במרכזו. דלת הכניסה הראשית אל בית הכנסת קבועה בצידו הדרומי, ומולה, בכותל הצפוני, שוכן ארון הקודש. נוסף לחלונות ישנן במבנה שתי יצירות אמנות נוספות בדמות שטיחי קיר בגווני אבן ירושלמית המכסים את ארון הקודש ואת התיבה. השטיחים עוצבו בידי האמנית האמריקאית אביבה גרן ונארגו בארץ בידי רות חייאט.
החלונות וההשראה ליצירתם
שנים עשר החלונות ערוכים בארבע קבוצות, ובכל אחת מהן שלושה חלונות. שנים עשר השבטים מופיעים עם כיוון השעון, החל בחלונו של ראובן בפינה הצפון-מזרחית של המבנה, ועד לחלונו של בנימין הסמוך משמאל לו. הם קבועים בכיפת בית הכנסת, ומאפשרים את חדירת אור השמש אל האולם שמתחת לה. צבעם של החלונות משתנה בהתאם לשעת היום ומיקומה של השמש ברקיע. גובהם של החלונות הוא 2.5 מטר, והם מתארים את ברכת יעקב לבניו, אבותיהם של שנים עשר שבטי ישראל, המתוארת בספר בראשית, פרק מ"ט. עוד הושפע עיצוב החלונות מברכת משה לשבטים בספר דברים, פרק ל"ג, וצבעיהם נבחרו בהשפעת צבעי החושן ואבניו:
"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב–כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ; זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר–תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ . רָבוּעַ יִהְיֶה, כָּפוּל; זֶרֶת אָרְכּוֹ, וְזֶרֶת רָחְבּוֹ. וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת–הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי–נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי–לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה–עַל-שְׁמֹתָם;".
בהתאם למסורת היהודית, החלונות אינם מתארים דמויות אדם, ותחת זאת מופיעים בהם דמויות בעלי חיים, פרחים וסמלים יהודיים. מארק שאגאל יצר את החלונות בריימס שבצרפת, בעזרת עוזרו שארל מארק במשך שתי שנות עבודה. מארק פיתח שיטה צביעה ייחודית, שאיפשרה לצבוע כל חלק מהזכוכית בשלושה צבעים שונים לכל היותר, מבלי לתחום כל צבע בנפרד. הצבעים העיקריים בכל אחד מהחלונות הם אדום (יהודה וזבולון), כחול (ראובן, שמעון, דן ובנימין), ירוק (יששכר, גד ואשר), צהוב (לוי ונפתלי) או זהב (יוסף).
עם סיום המלאכה תרם שאגאל את החלונות לבית הכנסת, והם הוצגו בתערוכות במוזיאון הלובר ובניו יורק, לפני שנקבעו במיקומם. שאגאל נשא דברים בטקס חנוכת בית הכנסת, ובין היתר ציין כי החלונות הם:
"מתנתי הצנועה לעם היהודי, שחלם מאז ומתמיד על אהבת התנ"ך, על החברות ועל השלום בין כל העמים; לעם זה שחי כאן, לפני אלפי שנים, בין עמים שמיים אחרים. תקוותי היא שאני מושיט בכך את ידי לאוהבי התרבות, למשוררים ולאומנים בקרב העמים השכנים".
במלחמת ששת הימים נפגע מבנה בית הכנסת מהפגזה והחלונות ניזוקו, אך שאגאל שיפץ אותם והשיבם למצבם המקורי בסוף שנת 1968. בחלונו של יששכר הותיר שאגאל פיסת זכוכית בלתי צבועה, כזכר לנזק שנגרם לחלונות.
מערת צדקיהו
מערת צדקיהו הנה המערה המלאכותית הגדולה בישראל וכולה מתחת לעיר העתיקה. על מלך עיוור, בונים חופשים ואגדות אינספור…
100 מ' מזרחה משער שכם, ומתחת לחומת העיר, יש דלת ברזל ירוקה וצנועה המובילה אל אחד המקומות המרשימים והמסתוריים בירושלים – מערת צדקיהו. זוהי מערה מלאכותית מן הגדולות ברחבי ישראל: 230 מ' אורכה, 100 מ' רוחבה המרבי, 9,000 מ"ר שטחה, 15 מ' גובהה הממוצע ובמרכזה מעיין פועם אחד. היא עוברת מתחת לרובע המוסלמי ומגיעה עד למנזר האחיות ציון שבוויה דולורוזה, צפונית להר הבית, ונחפרה עד היום רק בחלקה.